תפריט

היום שבו ניסיתי הזרקות למילוי קמטים בפרופורציהאבל הכי נורא זה העיניים. שקעים כהים ממסגרים אותן. נמאס לך, באמת ממש נמאס, להסביר שאת לא עייפה, או חולה… סתם מזקינה. אפילו הקונסילר הקטן להפליא אך יקר להחריד, לא פותר את הבעיה, גם לא מי ורדים, לימון, משחת עגבניות וכורכום, קרם עיניים צרפתי, מסכות בד קוריאניות, תפילות, כלום. באמת, כלום.
עכשיו, זה לא שהפסקת להיות יפה, אפילו רזית קצת, אבל משהו בשביעות הרצון שלך מעצמך דעך וכל סדנאות השיפור העצמי והכנת גופי תאורה מאוריגמי לא יועילו. את רגילה שאנשים מגיבים אליך כשאת נכנסת לחדר. ההופעה שלך, היא חלק מהעצמה שלך, אלא למה לאחרונה, את מרגישה קצת, נו איך לומר, שקופה?

רגע לפני שאני נכנעת לייאוש

יש פער הולך וגדל בין הגיל המנטלי לגיל הביולוגי שלי. אורח החיים שלי, הקריירה שלי, המשפחה, החברים שלי למסיבות חמישי בלילה, שייכים לבחורה בת 30 ולעידן בו הכל בהישג יד.
ההצלחות שלנו הן פרי המאמץ והמוטיבציה שלנו -זה עקרון ידוע לפיו אני חיה את חיי אבל משום מה, הגוף שלי מסרב לציית ועור הפנים שלי מתחיל להיכנע למציאות של מסטיק שנלעס יותר מידי זמן (פארדון מיי פראנץ').
רגע לפני שאני נכנעת לייאוש ומצטיידת לקראת הסתיו באוסף בורקות אופנתיות, נזכרתי שבדיוק בשביל זה המציאו אחיות גדולות.
"בוטוקס" אחותי פסקה. "השתגעת?" קראתי בעלבון. "שכולם ישאלו אותי ממה אני מופתעת?" לכך היא הגיבה בענייניות אופיינית "מפגרת!"

טיפול של פחות מעשר דקות

שבוע מאוחר יותר, אני עומדת מול דר' לוין, בסניף פרופורציה תל אביב. הוא שואל אותי מה מפריע לי. אני מסבירה. הלב שלי דופק. חלק ממני רוצה נורא שהוא יסרב לטפל בי, שיגער בי שאני יפה וצעירה מידי בשביל טיפולים קוסמטיים. זה לא קורה, אבל הוא כן מקשיב קשב רב ומציע שורה של פתרונות קוסמטיים פשוטים.
מה עשיתי: בוטוקוס בשלושה מקומות וחומצה היאלרונית מתחת לעיניים. זה לקח פחות מעשר דקות, טיפול עדין ולא כואב במיוחד.

לפגוש את האישה שהתגעגעתי אליה

קשה לתאר את התחושה אחרי. החומצה ההיאלורונית היא נס כימי שמתרחש (אבל מילולית) ממש מתחת לעיניים שלך. מהמראה ניבטת אלי עין אחת עייפה שקועה וכהה. אני מכסה אותה ומסתכל על עצמי במראה. העין השנייה, פוסט מזרק, נראית נפלא. אישה שהתגעגעתי אליה מביטה בי חזרה.
כמה ימים אחר כך, הבוטוקס מתחיל להשפיע. הקמט המחבר את הגבות שלי נעלם, המצח התיישר. אני מסתכלת על עצמי ומחייכת. "תכלס, הייתי מזמינה את עצמי לארוחת ערב וסרט".
בניגוד לתרחיש שרץ בראשי, אף אחד לא קיבל את פני למחרת בקריאות תדהמה. השינוי היה הדרגתי. מחמאות קטנות, חיוכים, מבטים מקצה החדר. עכשיו, יכול להיות שזה פסיכולוגיה. יכול להיות שהכל בראש. כל מה שאני יודעת זה שאחרי הרבה מאד זמן אני מרגישה שוב זוהרת, מושכת ומלאת בטחון וזו אף סדנת הכנת ינשופים מחוטי דיג לא הצליחה עדיין…

שלכם, חלקה ומתוחה מתמיד –
חן 🙂

נגישות